יריתי בעצמי כדי להציל את חיי.
הקול בטלפון היה סמכותי ומרוחק וביקש להיפגש כדי להקל על כאבי הראש
שמלווים אותו כבר כמה שנים.
בפגישה הוא היה ענייני והדף כל ניסיון להכיר אותו.
הלכתי בקצב שלו, בעדינות, צעד קדימה ושניים אחורה.
הבירכיים כואבות מאוד, הגב נושך בערב, השינה לא משהו וכאבי הראש מופיעים
בעיקר בלילה וקודחים לו בשינה.
בפגישה הרביעית הנחתי את היד על הבטן שלו וחיכיתי , תוך כדי ליווי הנשימה.
פתאום התחילו גלים, תנועה פנימית מתוך הגוף שהלכה והתגברה.
הוא לא הבין מה קורה לו , למה הוא בוכה ובוכה ובוכה.
מתוך הגוף עלה הזיכרון מהמלחמה הארורה ההיא, זיכרון ארוך שהיה קבור כל כך עמוק
עד כי היה נראה שנגמר ונעלם.
הוא סיפר על החברים שנהרגו על ידו, על הטנקים הבוערים ועל הרגע שבו ידע
שלא יוכל יותר להחזיק מעמד וירה בעצמו בברך.
שנים הלך עם תחושה של כישלון, כאילו בגד בכל מי שנשאר שם.
הבושה סגרה הרבה משמחת החיים שלו ותמיד הרגיש שתיכף מישהו יגלה את האמת
ויראה כמה שהוא מזוייף.
הגוף שלנו זוכר הכל ומדבר איתנו בשפת הכאב .
אחרי המפגש פחתו כאבי הראש באופן משמעותי, חזרו שעות שינה והגב והברכיים הציקו פחות.
המשכנו להיפגש עוד כמה חודשים כדי לחזק את המקום החדש שהגיע אליו
וליצור חוויה חדשה של ערך עצמי ושחרור מתחושת הבגידה.
יד על הבטן וכמה רגעים...זה כל מה שהיה צריך כדי שריפוי יתרחש.
